הפיתוי הראשון בגן עדן
בואו ונחזור לרגע בדמיוננו אל גן עדן, בו אלוהים העניק לאדם ולאשתו פרי מכל עצי הגן, מלבד פרי עץ הדעת טוב ורע. שם נאמר בספר בראשית: "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן... וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן׃ כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּונוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג': א'-ז').
יש לתת את הדעת על מבנהו של הפיתוי. השטן חותר להסתיר את השלכותיו השליליות של המרד בה' ומציג אך ורק את סגולותיו ה״חיוביות״. הוא טוען כי באמצעות נתיב אסור זה של השגת דעת, ביכולתו של האדם להשתוות לאלוהים. הוא מציע קיצור דרך באומרו ״וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים״ (בראשית ג': ה') השטן מניח לפתחנו דפוס יסודי של תפיסת השכל האנושי כתחליף לאמונה וביטחון באלוהים. דפוס זה הינו מוטיב החוזר בכל דור ודור מאז סיפור גן עדן.
הדפוס הנ״ל מסתתר באופנים שונים בחכמת האדם, ואף מוצא את ביטויו, מפעם לפעם, במסורת חז"ל המאוחרת. כך למשל, מובא בתלמוד כי החכמים "ניצחו" את בת הקול (קול אלוהים) משמים במחלוקת על תנורו של עכנאי (בבא מציעא נ"ט ע"א), על ידי שימוש בתורה עצמה (שלא בהקשרה המקורי) כדי לדחות את ההתגלות השמיימית, בנימוק ש"לא בשמים היא". משחק סמנטי זה ממקם את ההיגיון ההלכתי-אנושי בעמדה המוסמכת לבטל פסיקה או אמירה ישירה מאת האלוהים.
בדומה לכך, משנתו של הרמב"ם באשר לאברהם אבינו מציגה את תהליך ההיכרות שלו עם אלוהים כפרי מחקר ועיון עצמאי ולא כהתגלות אלוהית ישירה. הרמב"ם מתאר כיצד אברהם, בהיותו נתון בסביבה של עבודה זרה, הפעיל את ליבו ותבונתו עד שהגיע בכוחות עצמו להכרת האמת על ייחודו של הבורא, ללא כל התגלות והדרכה ממנו.
דוגמה נוספת למגמה זו של יישוב קשיים תיאולוגיים באמצעות השערות אנושיות מופיעה במסכת חולין (ס ע"ב), שם מתועדת מסורת לפיה אלוהים "מודה" בפגם שיצר במעשה המאורות (הקטנת הירח) ומצווה להקריב כפרה על כך. מסורת זו מציגה את הבורא כמי שנזקק לכפרה על החלטותיו, תמונה העומדת בסתירה להצהרות ברורות במקרא על מושלמות מעשיו של הבורא, כגון: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" (דברים ל"ב: ד') ו-"אֲנִי יְהוָה לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג': ו').
מכלול דוגמאות זה מעיד על תבנית יסוד משותפת: הביטחון בכך שהתבונה האנושית רשאית, בעת הצורך, לשפוט את פשט כתבי הקודש ואפילו את מושלמותו האלוהית. לעומת זאת, כתבי הקודש מעודדים בעקביות עמדה הפוכה – הימנעות מגילוי עצמי אוטונומי, ואימוץ של ענווה מול אלוהים וכניעה מוחלטת לדברו הכתוב.
הדרישה אחר הידע הנסתר
מתוך אותו דחף להשגת שליטה רוחנית צמחה הקבלה – מערכת תורנית המושתתת על ההנחה כי מתחת לפשט המקרא מסתתרים רבדים מוצפנים הסגורים בפני הציבור הרחב ונגישים רק למתי מעט. חיבורים יסודיים כגון ספר היצירה וספר הזוהר מתארים מבנה מורכב של עשר ספירות, שדרכן האלוהים האינסופי (האין-סוף) מתגלה בהדרגה לעולם. לשם חשיפת הרבדים הנסתרים לכאורה, פיתחו המקובלים שיטות פרשנות שונות, ובהן גימטריה, נוטריקון ותמורָה (מציאת משמעות על ידי בידוד אותיות או החלפתן לפי דפוס קבוע). לצד אלו התפתחו מסורות בדבר עוצמתו של השם המפורש (כגון שם בן ע"ב) או שימוש בלתי רציונלי באמצעים פלאיים כדוגמת "תולעת השמיר" החוצבת בסלע ויהלום ומבטיחה שקט מוחלט בבניין בית המקדש. דוגמא נוספת היא ״הגהה נכונה של 72 אותיות שמו המלא של אלוהים הנותנת כוח על טבעי למבטאן״.
הנחת היסוד המשותפת לכל אלו היא שמשמעותו הגואלת האמיתית של דבר ה' אינה גלומה בפשט הגלוי, אלא בטקסט הנסתר מתחתיו המפוענח באמצעות טכניקה אנושית. גישה זו מושכת אליה רבים, שכן היא מעניקה לכאורה גישה בלעדית למסתורין האלוהי מבלי להידרש לקושי הכרוך באמונה ובציות לפשט הכתובים. זהו אותו דחף ראשוני "להיות כאלוהים״ ״לדעת״ את הנסתר, הַמְּעֻטֶּה בְּאִצְטְלָא. כלומר, נראה ומתחזה לקדוש או רוחני מבחוץ, הגם שבתוכו ישנו מניע אחר.
לאן מוביל החיפוש אחר הנסתר בימינו
כיסופים אלו לקיצורי דרך לדעת הנסתר ממשיכים להניע בני אדם בימינו – החל בלימודים קבליים במעגלים חסידיים מסוימים, דרך פנייה לחצרות ״מורים רוחניים״ במזרח הרחוק, טקסים שמאניים, וכלה בניסיונות לתקשר עם עולם הרוחות והמתים או להשיג התעלות באמצעות חומרים פסיכואקטיביים. הגם שהצורות החיצוניות משתנות, המניע הבסיסי נותר בעינו: החיפוש אחר התפתחות וידע רוחניים במנותק מדברו הגלוי של הבורא.
כנגד נטייה זו הזהירו נביאי ישראל לאורך הדורות. הנביא ירמיהו הטיח בבני דורו ביקורת חריפה על נטישת מקור המים החיים לטובת מקור יבש:
ירמיהו ב': י"ג
כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארוֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִילוּ הַמָּיִם
לכל אורך הכתובים, מרד ישראל באלוהיו בדרך זו.
המעיין האמיתי: עבד ה' הסובל אצל ישעיהו
התנ״ך בעצמו מפנה אותנו מראש אל הדמות שדרכה עתיד להיפתח מעיין הישועה לכלל האנושות. לא באמצעות מסר מוצפן, אלא בהבטחה גלויה וברורה. נבואת ישעיהו נ"ג מציגה את דמותו של עבד ה' הנושא עוונות רבים:
ישעיהו נ"ג
מִ֥י הֶֽאֱמִ֖ין לִשְׁמֻֽעָתֵ֑נוּ וּזְר֥וֹעַ יְהוָ֖ה עַל־מִ֥י נִגְלָֽתָה׃ וַיַּ֨עַל כַּיּוֹנֵ֜ק לְפָנָ֗יו וְכַשֹּׁ֨רֶשׁ֙ מֵאֶ֣רֶץ צִיָּ֔ה לֹא־תֹ֥אַר ל֖וֹ וְלֹ֣א הָדָ֑ר וְנִרְאֵ֥הוּ וְלֹֽא־מַרְאֶ֖ה וְנֶחְמְדֵֽהוּ׃ נִבְזֶה֙ וַֽחֲדַ֣ל אִישִׁ֔ים אִ֥ישׁ מַכְאֹב֖וֹת וִיד֣וּעַ חֹ֑לִי וּכְמַסְתֵּ֤ר פָּנִים֙ מִמֶּ֔נּוּ נִבְזֶ֖ה וְלֹ֥א חֲשַׁבְנֻֽהוּ׃ אָכֵ֤ן חֳלָיֵ֨נוּ֙ ה֣וּא נָשָׂ֔א וּמַכְאֹבֵ֖ינוּ סְבָלָ֑ם וַֽאֲנַ֣חְנוּ חֲשַׁבְנֻ֔הוּ נָג֛וּעַ מֻכֵּ֥ה אֱלֹהִ֖ים וּמְעֻנֶּֽה׃ וְהוּא֙ מְחֹלָ֣ל מִפְּשָׁעֵ֔נוּ מְדֻכָּ֖א מֵעֲוֺֽנֹתֵ֑ינוּ מוּסַ֤ר שְׁלוֹמֵ֨נוּ֙ עָלָ֔יו וּבַחֲבֻֽרָת֖וֹ נִרְפָּא־לָֽנוּ׃ כֻּלָּ֨נוּ֙ כַּצֹּ֣אן תָּעִ֔ינוּ אִ֥ישׁ לְדַרְכּ֖וֹ פָּנִ֑ינוּ וַֽיהוָה֙ הִפְגִּ֣יעַ בּ֔וֹ אֵ֖ת עֲוֺ֥ן כֻּלָּֽנוּ׃ נִגַּ֨שׂ וְה֣וּא נַֽעֲנֶה֮ וְלֹ֣א יִפְתַּח־פִּיו֒ כַּשֶּׂה֙ לַטֶּ֣בַח יוּבָ֔ל וּכְרָחֵ֕ל לִפְנֵ֥י גֹֽזְזֶ֖יהָ נֶֽאֱלָ֑מָה וְלֹ֥א יִפְתַּ֖ח פִּֽיו׃ מֵעֹ֤צֶר וּמִמִּשְׁפָּט֙ לֻקָּ֔ח וְאֶת־דּוֹר֖וֹ מִ֣י יְשׂוֹחֵ֑חַ כִּ֤י נִגְזַר֙ מֵאֶ֣רֶץ חַיִּ֔ים מִפֶּ֥שַׁע עַמִּ֖י נֶ֥גַע לָֽמוֹ׃ וַיִּתֵּ֤ן אֶת־רְשָׁעִים֙ קִבְר֔וֹ וְאֶת־עָשִׁ֖יר בְּמֹתָ֑יו עַ֚ל לֹֽא־חָמָ֣ס עָשָׂ֔ה וְלֹ֥א מִרְמָ֖ה בְּפִֽיו׃
וַֽיהוָ֞ה חָפֵ֤ץ דַּכְּאוֹ֙ הֶֽחֱלִ֔י אִם־תָּשִׂ֤ים אָשָׁם֙ נַפְשׁ֔וֹ יִרְאֶ֥ה זֶ֖רַע יַֽאֲרִ֣יךְ יָמִ֑ים וְחֵ֥פֶץ יְהוָ֖ה בְּיָד֥וֹ יִצְלָֽח׃ מֵֽעֲמַ֤ל נַפְשׁוֹ֙ יִרְאֶ֣ה יִשְׂבָּ֔ע בְּדַעְתּ֗וֹ יַצְדִּ֥יק צַדִּ֛יק עַבְדִּ֖י לָֽרַבִּ֑ים וַעֲוֺֽנֹתָ֖ם ה֥וּא יִסְבֹּֽל׃ לָכֵ֞ן אֲחַלֶּק־ל֣וֹ בָֽרַבִּ֗ים וְאֶת־עֲצוּמִים֮ יְחַלֵּ֣ק שָׁלָל֒ תַּ֗חַת אֲשֶׁ֨ר הֶֽעֱרָ֤ה לַמָּ֨וֶת֙ נַפְשׁ֔וֹ וְאֶת־פֹּֽשְׁעִ֖ים נִמְנָ֑ה וְהוּא֙ חֵטְא־רַבִּ֣ים נָשָׂ֔א וְלַפֹּֽשְׁעִ֖ים יַפְגִּֽיעַ׃
הביטוי "בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים" מצביע על התכלית האמיתית שמבקשת הנפש – לא צופן סודי המוטמן באותיות הטקסט, אלא דמות ממשית וגלויה הנושאת את החטאים שאין ביכולתנו לשאת בכוחות עצמנו.
הזמנה
אם אתם מחפשים שלום פנימי באמצעות מיסטיקה, קבלה או כל נתיב אחר המתיימר להעניק דעת נסתרת, אתם מחפשים במקומות הלא נכונים. דרשו את אלוהי ישראל אשר לא ינום ולא ישן, ואת מלך המשיח בן האלוהים המובטח בכתבי הקודש - ישוע בן דוד. קבלו באמונה את בשורת הגאולה הכתובה בנביאי ישראל בתנ״ך, שהיא דעת האמת הגואלת שאליה מייחל הלב האנושי.
עוד נושאים
הנושאים הבאים עשויים לעניין אותך
