החורבן בית הראשון - והבטחת השיבה

ה' גילה את תכליתו בבירור על ידי הנביא ירמיהו (ירמיהו כ"ה 11–13):

"וְהָיְתָה כָּל-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת-מֶלֶךְ-בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה. וְהָיָה כְּמְלֹאת שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל-מֶלֶךְ-בָּבֶל וְעַל-הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם-יהוה אֶת-עֲוֹנָם וְעַל-אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם."

אפילו בגלות ובשבי מצא הנביא דניאל ביטחון באותה הבטחה. הוא למד בכתבי ירמיהו והבין כי חורבן ירושלים וגלות בבל יארכו שבעים שנה (דניאל ט' 1–2):

דניאל ט' 1–2

לפיכך, הגלות הראשונה הוגבלה בזמן והתקווה נכללה בה. ה' בעצמו קבע את משך ריצוי העונש והבטיח את שיבת ציון. עַם ישראל מצא נחמה בידיעה כי הגלות היא ארעית וכי השיבה עתידה להתרחש במהרה.

החורבן בית השני - ללא נחמה וללא קץ

בניגוד לכך, על חורבן בית המקדש השני לא באה נחמה נבואית. מאז החורבן שנגרם על ידי טיטוס בשנת 70 לספירה, שרד ישראל כמעט אלפיים שנה ללא קורבנות, ללא נביאים וללא בית מקדש פיזי.

הנביא הושע חזה את השממה הארוכה הזו (הושע ג' 4):

הושע ג' 4

נבואה זו הולמת באופן מושלם את חוויית חייהם של היהודים מאז אותו זמן. אפילו השיבה המודרנית לארץ ישראל לא השיבה את מערכת הקורבנות ואף לא העלתה נביאים.

תיאולוג הרפורמציה בנדיקט פיקטט תיעד את דבריו החכמים והמפוכחים של הרב אברבנאל, שאמר כי "עם האבידות שאיבדה אומתנו בשבי בבל, אבדה גם החכמה מבין שאר הדברים".

שני מקדשים, שתי תוצאות

ההבדל התהומי בין שני החורבנות:

• הראשון היה זמני; השני נמשך מאות שנים.
• הראשון בא עם הבטחות שיבה; השני הביא עמו שתיקה.
• הראשון הסתיים בבנייה מחדש; השני מעולם לא שוקם.

שאלה טבעית מתעוררת: מדוע הביא ה' להפסקת הקורבנות, ולא איפשר מקדש חדש שיבוא במקום הישן? איזו תכלית יכלה להיות להעלמת לב הפולחן של ישראל למשך זמן כה רב?

על פי לוח הזמנים המקראי (לפי הארכיבישוף ג'יימס אשר), עברו כמעט אלפיים שנה מאז חורבן בית המקדש השני - לעומת כאלף וחמש מאות שנה מבניית המשכן במדבר ועד חורבן בית שני. בשנת 2026, יעברו על ישראל חמש מאות שנים יותר ללא מקדש מאשר כל תקופת קיומו.

המקדש האמיתי והנצחי

התשובה טמונה בבואו של המשיח. בית המקדש השני נחרב כדי לפנות מקום למקדש השלישי והנצחי - לא מאבן, כי אם מבשר ומרוח: ישוע המשיח עצמו.

ה' ייעד את בנו להיות הקורבן המכפר האמיתי על חטא, המגשים את כל אשר ניבאה עליו התורה. דניאל חזה הן את בואו של המשיח והן את הפסקת קורבנות המקדש (דניאל ט' 26–27):

דניאל ט' 26–27

בסביבות שנת 33 לספירה, "נכרת המשיח" – נצלב, אך לא בעבור עצמו. מותו הביא את מערכת המקדש אל סופה המיועד.

מות המשיח ותחייתו נחזו מראש

סבלו ותחייתו של המשיח נחזו זמן רב טרם לידתו. דוד ניבא (תהלים ט"ז 10):

"כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת."

דוד מת וראה שחת; ישוע לא. הוא קם לתחייה ביום השלישי, בהגשימו את דברי הושע (הושע ו' 2–3):

"יְחַיֵּנוּ מִיּוֹמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו. וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת-ה'."

ישעיהו אף חזה מראש את מימוש גאולה זו (ישעיהו נ"ג 9–12):

ישעיהו נ"ג 9–12

כאן המשיח מת, אך שָׁב לחיות.

האמת היא, שקורבנות הבהמות שהוקרבו כחוקת עולם היו זמניים ונזקקו לחידוש מידי שנה. הם היו, אם כן, צל הדברים והצביעו על הקורבן האמתי של המשיח, ככתוב: "כִּי דַם־הַפָּרִים וְהַשְׂעִירִים לֹא יוּכַל לְהָסִיר חֲטָאִים׃" (אל העברים י' 4).

בעיית החטא והצורך בכפרה

ה' קדוש הוא בשלמות - "טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע" (חבקוק א' 13). ועם זאת, האנושות נגועה בחטא עמוק:

• "אֵין עֹשֵׂה-טוֹב" (תהלים י"ד 3).
• "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא" (ירמיהו י"ז 9).
• "כָּל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם" (בראשית ו' 5).

דוד עצמו הודה: "וְאַל-תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת-עַבְדֶּךָ כִּי לֹא-יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל-חָי" (תהלים קמ"ג 2).

אם אין איש היכול להיצדק על ידי מעשים, כי אז הישועה צריכה לבוא על ידי אמונה. כפי שהכריז חבקוק: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב' 4). צדקתנו היא כ"בֶגֶד עִדִּים" (ישעיהו ס"ד 6). רק צדקת המשיח יכולה לטהר אותנו לפני אלוהים.

יעקב עצמו בטח בגואל זה כאשר בירך את בניו, וקרא ל"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע" (בראשית מ"ח 16) - לא מלאך נברא, כי אם הבן האלוהי של אלוהים, אשר דוד קורא לו "אֲדֹנִי" (תהלים ק"י 1), ועל אודותיו נכתב, "כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד" (תהלים מ"ה 6).

נוכחות האלוהים היום

לפיכך, ישראל אינה זקוקה למקדש פיזי, מעשה ידי אדם. המקדש האמיתי הוא המשיח עצמו – קם לתחייה, עלה למרום ומפגיע בעד עמו.

חורבן בית המקדש השני לא סתם את הגולל על הפולחן ועבודת הקודש, אלא איפשר, באמצעות המשיח, את שידרוגו. נסוגו הצללים ונגלתה המהות. אלוהים אינו שוכן עוד במבני אבן, כי אם בלבבות המאמינים.

וישוע זה עצמו ישוב יום אחד - "בָּזֹאת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר חֲזִיתֶם אֹתוֹ עֹלֶה לַשָּׁמָיִם" (מעשי השליחים א' 11) - לשפוט את העולם.

מסקנה: מקדש זה לא יוכל להיחרב

בית המקדש השני נפל כי המקדש האמיתי והנצחי הגיע. הקורבנות פסקו כי הקורבן המושלם כבר הועלה.

ה' עצמו בנה מקדש שיד אדם לא תוכל להשמיד, צבא לא יוכל להרוס וזמן לא יוכל לכלות - המקדש החי והנצחי של בנו - ישוע המשיח: עלינו לבטוח בו.