הרופא והרב ר' משה בן מימון (הרמב״ם), שחי בימי הביניים, מנה 13 עיקרים באמונה היהודית, באמצעותם מגדירים את היהדות היום. עיקרים אלה מקובלים ונלמדים בחברה היהודית.

אם עיקריו של הרמב״ם נכונים, היינו מצפים שיהיו להם עוגנים בתנ"ך. 

ברוח דברי הקב״ה בישעיהו פרק א׳ פס׳ יח׳: ״לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה, יֹאמַר יְהוָה״, נחקור כעת את דברי הקב״ה בתורה, ונשווה אותם לעקרונותיו של הרמב״ם.

העיקר הראשון: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהַבּורֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמו הוּא בּורֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים, וְהוּא לְבַדּו עָשה וְעושה וְיַעֲשה לְכָל הַמַּעֲשים.״ על עיקר זה אין מחלוקת, ויש הסכמה, אפילו מצד הנוצרים, שהדברים עולים בקנה אחד עם התנ"ך.

העיקר השני: ״אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהַבּורֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמו הוּא יָחִיד וְאֵין יְחִידוּת כָּמוהוּ בְּשׁוּם פָּנִים, וְהוּא לְבַדּו אֱלהֵינוּ, הָיָה הוֶה וְיִהְיֶה.״ כאן מדגיש הרמב"ם שהקב"ה הוא אחד, כביכול כאמירה "נגד" הנצרות.  בניגוד לטענת הרמב"ם, שהנוצרים הם לכאורה פּוֹלִיתֵאִיסְטים (מאמינים באלים רבים), הנוצרים למעשה מאמינים שהקב"ה הוא אל אחד ויחיד ואין עוד אל מלבדו. 

עם זאת, הרמב"ם טוען שהקב"ה הוא יחידה אחת, ובה ישות אחת בלבד. האם יש צדק בדבריו?

את התשובה נוכל למצוא בתנ"ך, דבר הקב"ה ישירות לבני האדם, בו הוא מראה לנו בדיוק ולפרטי פרטים מהו טבעו של הייחוד של הקב"ה.

אנו קוראים בספר בראשית פרק א׳ פס׳ א׳ שהקב״ה ברא את השמיים ואת הארץ, ומכנה את עצמו אלוהים. המילה אלוהים פירושה גם אלים רבים. בספר שמות פרק יח׳ פס׳ יא׳, נאמר על יהוה (זהו שמו של הקב״ה) שהוא גדול יותר מכל האלילים אותם עבדו המצרים. לכן מכונה הקב״ה אלוהים בלשון רבים. יחד עם זאת, באופן מפתיע, המילה הבאה לאחר מכן היא ׳ברא׳. מילה זו היא פועל בגוף שלישי יחיד, מכאן שהקב״ה הוא אכן אחד.

העובדה שהקב"ה אינו רק ישות אחת באה לידי ביטוי לאחר מכן בספר בראשית א׳ פס׳ כו׳

בראשית א׳ פס׳ כו׳

 צורת הרבים "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" מעידה על כך, שיש עוד ישות לצד הקב"ה. רבנים טוענים שמדובר כאן במלאכי השמיים. אבל האם זה ייתכן? הרי מלאכים הם רק מלאכי שרת, הם אינם יכולים ליצור, ולכן אין זה ייתכן, שתהיה להם יד בבריאת העולם.

הקב"ה הוא היחיד שעסק במלאכת בריאת העולם, לגמרי לבדו. הוא אומר: ״אָנֹכִי יְהוָה, עֹשֶׂה כֹּל--נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי״ ( בישעיהו מד׳ פס׳ כד׳), ועוד הוא אומר: ״יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה.״ (ישעיהו מה׳ פס׳ ז׳), וכל הנביאים משקפים אמת זו באמרם: ״הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ״ (מלאכי ב׳ פס׳ י׳).

מאחר שהקב״ה מכריז, שהוא יצר את הבריאה כולה לבדו, ברור שבמילים ״בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ״, אין המדובר במלאכים, אלא ש״בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ״ מתייחס אך ורק לאלוהות. 

כאשר הנביא ישעיהו רואה בחזונו את הקב״ה, הקב״ה שואל: ״אֶת-מִי אֶשְׁלַח, וּמִי יֵלֶךְ-לָנוּ;״.

השימוש במילה ׳לָנוּ׳ מעיד על כך שמדובר בישויות נוספות בתוך האלוהות, ושהטענה של הרמב"ם, כי הקב"ה הוא 'יחיד', אינה עולה בקנה אחד עם התורה. 

כשאנו קוראים על העונש שהקב״ה הטיל על אנשי סדום ועמורה בשל חטאיהם, כתוב בספר בראשית פרק י"ט פס׳ כ"ד:

בראשית פרק י"ט פס׳ כ"ד:

מי הם שני היהוה השונים הללו?

המושג של שני אדונים (יהוה) מתפתח בתהילים, במיוחד במזמור ק"י ובמזמור מ"ה. בתהילים מזמור ק"י, יהוה אומר לאדון של דוד המלך: ״נְאֻם יְהוָה, לַאדֹנִי--שֵׁב לִימִינִי; עַד-אָשִׁית אֹיְבֶיךָ, הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ.״. לא מדובר כאן בבן תמותה. יהוה הזה הוא האדון של דוד, ואילו הוא היה מלך אנושי, דוד לא היה קורא לו אדון.

הסבר נרחב  אודות אלוהותו של אדון זה מופיע בתהילים מזמור מ"ה פסוקים ז׳-ח׳: ״כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים, עוֹלָם וָעֶד; שֵׁבֶט מִישֹׁר, שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ. אָהַבְתָּ צֶּדֶק, וַתִּשְׂנָא-רֶשַׁע: עַל-כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן-- מֵחֲבֵרֶךָ.״

בפועל ״אָהַבְתָּ״ ישנה פנייה לאלוהים, שנמשח על ידי אלוהיו. מכאן, שהקב״ה מושח אדם שהוא עצמו ישות אלוהית. מדובר באדם מלכותי ומשיח, שמצד אחד הוא בעל טבע אנושי, ומצד שני הוא ישות אלוהית ונצחית כמו הקב"ה.  

בתהלים מזמור ב׳ כתוב, שמלך עליון זה הוא בן האלוהים, העתיד למלוך עלי אדמות, כאשר אומות העולם יתנגדו לו. זה נראה בבירור מפסוקים ו׳-ז׳

מזמור ב׳ מפסוקים ו׳-ז׳

 בן אלוהים ומלך קדוש זה - הוא המשיח.

האחדות האלוהית הזו בפסוקים הנ"ל הגיונית רק אם ברור לנו, שאלוהים האב ואלוהים הבן אחד הם. אמנם אלה ישויות נפרדות, אך מהותן זהה לחלוטין.

רוח הקודש גם היא אחת מישויות האלוהות - הישות השלישית. שלישית מבחינת הסדר בלבד, לא מבחינת חשיבותה. אנו רואים את חלקה של רוח הקודש בבריאת העולם בספר בראשית א׳ פס׳ ב׳: ״וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.״

כאמור, רק הקב״ה ברא את העולם. ההשתתפות של רוח הקודש במעשה בריאת העולם מוכיחה שהיא חלק מהאלוהות.

ישנן הוכחות נוספות לאלוהותה. בספר ישעיהו פרק מ"ח פס׳ ט"ז כתוב: ״קִרְבוּ אֵלַי שִׁמְעוּ-זֹאת, לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי--מֵעֵת הֱיוֹתָהּ, שָׁם אָנִי; וְעַתָּה, אֲדֹנָי יְהוִה שְׁלָחַנִי--וְרוּחוֹ.״

כאן ניתן לראות בבירור שהמשיח הוא נצחי. הוא נשלח על ידי יהוה ורוחו, שפעלו יחדיו כדי לשלוח אותו, והוא מעיד על עצמו: ״מֵעֵת הֱיוֹתָהּ, שָׁם אָנִי;״. אחדות האלוהים מופיעה שוב בדברי המשיח בישעיהו ס"א פסוק א׳:

ישעיהו ס"א פסוק א׳

מילים אלה נאמרו על ידי ישוע בבית כנסת בישראל בעת שירותו עלי אדמות (ספר לוקס פרק ד').

כיוון שאלוהים הוא אחד, אך הוא מורכב משלוש ישויות, הטענה של הרמב"ם: "הוּא יָחִיד וְאֵין יְחִידוּת כָּמוהוּ בְּשׁוּם פָּנִים, וְהוּא לְבַדּו אֱלהֵינוּ" אינה מדויקת. התנ״ך עצמו מעיד על כך, שיחידותו של אלוהים היא במהותו, אך הוא מורכב ממספר ישויות. מכאן, שהנוצרים צודקים כאשר הם מבדילים בין מהותו האחת והיחידה של הקב"ה, לבין הישויות מהן הוא מורכב, כפי שהתנ"ך מעיד: האב, הבן ורוח הקודש (השילוש הקדוש). 

ראינו, שהעיקר השני של הרמב״ם אינו עולה בקנה אחד עם הכתוב בתנ״ך. לא זו בלבד שרעיון זה של הרמב"ם שגוי, אלא שהוא גם עומד בדרכנו בבואנו לנסות להבין ולגלות את האמת בדבר מורכבותו של הקב"ה, כפי שהיא מתוארת בתנ"ך. 

על כן, אל לנו לאמץ עיקר זה. טוב נעשה אם נקבל את דברי התנ"ך, המתארים לנו בבירור את הישויות הקיימות באלוהות: האב, הבן (המשיח) ורוח הקודש.