הרמב״ם אמר על חג הפסח: ״מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה לְסַפֵּר בְּנִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן״.

סיפור הגאולה של עם ישראל ממצרים ע״י הקב״ה הוא סיפור חג הפסח המפורט והמוכר ביותר, אך לסיפור חג הפסח יש היבטים נוספים, שעלינו לבחון. מדובר בניסים ונפלאות, שלא הייתם בהכרח מצפים להם או אפילו מחשיבים לניסים.

הפסח היה ביטוי חיצוני למציאות רוחנית פנימית. עלינו לזכור, שהעברים ניצלו ממצרים, בה הם שהו במשך 210 שנים, לפני שניתנה להם התורה על הר סיני. כלומר, מה שאיחד את העברים יחד כחברה, מלבד השורשים האתניים המשותפים, הם סיפורי נאמנותנו של הקב״ה כלפי אבותיהם - אברהם, יצחק ויעקב. לפני יציאת מצרים העברים ידעו על עקידת יצחק - אברהם התכוון להעלות לעולה את יצחק, אך הקב״ה סיפק אייל במקומו (בראשית כ"ב פס׳ י"ג). לפני כן אברהם אמר ליצחק,

בראשית כ"ב פס׳ ח׳

סביר להניח, שהעברים חשבו על יצחק, אחרי שאכלו את שה הפסח ומרחו את דמו על משקופי דלתותיהם, ובכך ניצלו ממכת הבכורות במצרים (שמות י"ב פס׳ י"ג). בנו הבכור של אברהם ניצל ממוות ע״י אייל שהוקרב במקומו; ובדומה לכך, בניהם הבכורים של העברים ניצלו ע״י שה תמים, שמת במקומם.

דמיינו אדם עברי בחג הפסח הראשון. האם הקרבתו של השה התמים היה דבר טריוויאלי עבורו או סימן למסר גדול ונעלה יותר? הסיפורים על מעשי הגבורה של אברהם לא רק נשארו בתודעה התרבותית של העברים, אלא גם נשמרו ותועדו יחד עם כל ההיסטוריה הכרונולוגית מבראשית. כפי שהעברים שימרו את השפה העברית העתיקה בה דיברו עוד לפני המבול הגדול, כך הם שמרו בתודעתם דברים ומעשים חשובים, אשר משה רבנו דאג לתעד בכתב לאחר מכן, בתורה.

אביו של אברהם, תרח, היה ממדינה זרה (יהושע כ"ד פס׳ ב׳), ואברהם עצמו נולד בעיר אור כשדים במסופוטמיה (בראשית י"א פס׳ ל"א). 

המשותף לעברים ולגויים היא היותם צאצאיו של אדם.

אדם חטא באופן חמור מול הקב״ה, אשר ברא אותו כצדיק, מתוך ברית חיים. אדם הפר ברית זו כאשר שמע בקול אשתו ואכל מהפרי האסור (בראשית ג׳ פס׳ ו׳ ופס׳ ט"ז), לכן הקב״ה קילל את אדם וחוה וגירש את שניהם מגן העדן. אולם, למרות העונש הקודר מאוד, הקב״ה דאג לתת לחוה את הבטחת בואו של המשיח, שיבוא מזרעה וימחץ את ראשו של הנחש, שהוא השטן. כמו כן, ברגע שחטאו, הבינו אדם וחוה שהם עירומים והתחבאו, תוך שהם מסתירים את ערוותם בחגורות שתפרו מעלי תאנה (בראשית ג׳ פס׳ ז׳), אך הקב״ה בחסדו סיפק להם כותונות עור (בראשית ג׳ פס׳ כ"א).
אדם קרא את שמה של אשתו ׳חוה׳ (בראשית ג׳ פס׳ כ׳) כי היא הייתה אם כל חי, וככזו גם אמו של המשיח - נותן החיים הרוחניים לכל מי שמאמין בו. 

לפיכך, ניתנה לנו הבטחה על המשיח העתיד לבוא ולהעניק חיים, וכותונות עור כסמל לכיסוי על הבושה ורגשות האשם של האנושות עד אז. למעשה, יעקב ניבא את בואו של מלך יהודה, המכונה ״שילה״ (בראשית מ"ט פס׳ י׳), ודבר זה היה ידוע וזכור לעברים במצרים.

אם כן, דמם של שׂיי הפסח מרמז על עתידו של המשיח - הוא ימות עבור חטאי עם ישראל. כשחג הפסח הפך לטקס שנתי, העם למד יותר על המשיח: משה רבנו הסביר להם שהקב״ה יקים להם נביא כמוהו (דברים י"ח פס׳ ט"ו-י"ח), ושהמשיח יהיה נביא גדול ממנו, וגם יהיה מלך יהודה (בראשית מ"ט פס׳ י׳).

לעברי בחג הפסח הראשון הייתה גישה למידע הזה והדורות העוקבים ראו את תוכניתו של הקב״ה לגבי המשיח באופן יותר ברור, ועל כן ייצוגו כשה הפסח הפך להיות דבר יקר ערך עוד יותר, ככל שהעם התקדם עם השנים.

מדי שנה בחג הפסח אדם היה צריך לוודא שהוא שומר על הציוויים בתורה, כדי להשתתף בחג הפסח באופן הנכון (שמות י"ב). למשל, לגוי אסור להשתתף בחג הפסח, אלא אם כן הוא וכל בני ביתו נימולים (שמות י"ב פס׳ מ"ח). היו גם מצוות בנוגע לטהרה אישית, כפי שהיה בימי המלך חזקיהו:

דברי הימים ב׳ ל׳ פס׳ י"ח-י"ט

 מכאן אנו למדים, כי טיהור פנימי ואישי היה חשוב יותר מטקסים חיצוניים.

לפיכך, תפקידו של המרור היה לגרום לחוטאים לבכות ולהיות מרי לב על חטאיהם. ללא מרירות המרור, החוטא אינו יכול להעריך את הנחמה, שמעניק השה לאחר טיהור החטאים. ללא הבנה על הטבע החוטא שלנו, לעולם לא נוכל להבין את המשיח לעומק.

אם כן, מה נדרש מעברי בחג הפסח?

עליו להכיר בחטא שלו (בראשית ו׳ פס׳ ה׳, תהילים מזמור י"ד, נ"א, נ"ג, וירמיהו י"ז פס׳ ט׳), ולא לשים מבטחו בבשרו, אלא לשים מבטחו במשיח המיוחל (בראשית ג׳ פס׳ ט"ו, מ"ט פס׳ י׳, דברים י"ח פס׳ ט"ו-י"ח), שהוא ישוע המשיח, אשר מת עבור חטאי עמו כשה לטבח (ישעיהו נ"ג), אשר דקרוהו (תהילים מזמור כ"ב פס׳ י"ז) ואשר קם לתחייה מן המתים (תהילים מזמור ט"ז פס׳ י׳). על החוטא לבטוח במשיח ולהאמין בו, ובכך להיצדק על ידיו, כי אין אדם יכול להיצדק מול הקב״ה ע״י הצדקה עצמית (תהילים מ"ז קמ"ג פס׳ ב׳). אדם צריך אמונה שמספק הגואל, כפי שהייתה לאיוב הצדיק (איוב י"ט פס׳ כ"ה), ובכך לחיות חיי קדושה תחת חסדו של הקב״ה. הדרך היחידה להכין את לבו של החוטא לפסח, הייתה להיות בעל לב ׳חדש׳ או לב ׳נימול׳ (דברים י׳ פס׳ ט"ז, ל׳ פס׳ ו׳, ירמיהו ד׳ פס׳ ד׳, יחזקאל מ"ד פס׳ ז׳-ט׳) - ועל כך מצביעה ברית המילה.

בדיוק כפי שברית המילה מבטאת התחדשות אישית מול הקב״ה, כך גם חג הפסח מבטא הזדמנות להושיע את האדם המחודש - ע״י אמונה במשיח ישראל, אשר ימות למען חוטאים, כפי שאומר ישעיהו הנביא:

ישעיהו נ"ג פס׳ ד׳-ה׳

המשיח הוא משמעות חג הפסח, ובאותו ההקשר הקב״ה גם גאל את בני ישראל ממצרים: הקבלה נפלאה לאופן בו הוא גואל את עמו מהחטא.

כפי שאנו אמורים לא לראות רק את שה הפסח, אלא גם את המשיח כשה הפסח, כך גם אל לנו להכיר רק בגאולתו של עם ישראל ממצרים, אלא גם בצורך האישי שלנו בגאולה רוחנית מ-׳המצרים שבלב׳ האישי שלנו, בו אנו עדיין שרויים בחטא. תנו לצורך הזה מענה, ואפשרו לעצמכם לזעוק אל המשיח - שה הפסח האמיתי.