עול החטא והחיפוש אחר כפרה

עבור יהודים רבים, יום הכיפורים הוא עת של חרטה, שבה הם מבקשים את פני אלו שנפגעו מהם ומתנצלים. תכופות, הדבר נעשה באמצעות בקשת מחילה אישית מאלו שנפגעו מהם. לעיתים קרובות הדבר מתבטא בהתנצלות אישית כלפי כל אדם שנפגע. אכן, מצפונו של אדם שחטא מזכיר לו את חטאיו. אדם זה עלול לבקש להשתיק את מצפונו באמצעות שעשועים והסחות דעת, אך מצפונו לא ירפה ממנו וימשיך ללחוש באוזנו, להטריד את מנוחתו בלילות ולהזכיר לו את אשמתו.

המלך דוד בעצמו הבין מצוקה אנושית זו כאשר הכריז:

תהילים קמ"ג, ב'

מתוך רצון להקל על האימה והאבדון הללו, ומחשש מפני יום הדין, נפוץ בקרב יהודים לבקש מחילה איש מרעהו לפני יום הצום שבו הם מתפללים לסליחה וכפרה בבית הכנסת.

שתי גישות ליום הכיפורים

בעוד שרוב הדתיים בני זמננו רואים בנטיית לב עצובה זו ובתפילה הכנה די והותר, ישנם יהודים חרדים הנוקטים בגישה שונה דרך מנהג הכפרות. הם מקריבים תרנגול כפרה על עוונותיהם. נאמרת תפילה, התרנגול מסובב באופן טקסי ולאחר מכן מומת. דמו של התרנגול נשפך על מנת שהחוטא יוכל להשתחרר מן החטא. עוונות האדם עוברים לתרנגול הנושא אותם במקום החוטא.

מנהג זה מעורר שאלה גדולה: מדוע דווקא תרנגול, בהינתן שבהמה זו לא הוזכרה מעולם בכתבי הקודש כקורבן שנקבע למשכן או לבית המקדש?

ההיגיון שמאחורי הכפרות

הסיבה לקורבן התרנגול בכפרות נובעת מקשר לשוני: גֶּבֶר בארמית בתלמוד הבבלי פירושו הן תרנגול והן אדם. על פי יוהנס בוקסטורף (הסינגוגה היהודית, 1603), ההיגיון הוא כדלהלן: "ואם גבר חטא, גבר גם חייב על פי דין לסבול על חטאיו."

אך נראה כי היגיון זה הוא ניסיון לעקוף את הצדק האלוקי באמצעות משחק מילים, כאילו ניתן לרמות את הקב"ה שיקבל תרנגול כתחליף לאדם. גישה זו לכפרה משקפת חוסר הבנה בדבר פעולת הצדק של ה'.

הבעיה עם פתרונות אנושיים

לא רק שהתרנגול נעדר מכתבי הקודש מבין הבהמות שנועדו לקורבן בבית המקדש, אלא שלישראל כבר אין בית מקדש, דבר המגשים את הנבואה בהושע ג', ד':

הושע ג', ד'

קץ עבודת בית המקדש לא היה מקרה, אלא חלק מתוכניתו של ה'. כיצד, אם כן, ניתן להשיג כפרה ללא בית מקדש, ללא כהונה וללא קורבנות? אמנם הרצון הכן להיסלח המביא לחרטה אישית ולמנהגי כפרות מפגין רעב רוחני אמיתי, אך מאמץ אנושי וקורבנות תחליפים אינם מסוגלים לספק את הצדק האלוקי.

ההסדר האלוקי לכפרה

במקום להותיר את עמו ללא תקווה, ה' סיפק את הכפרה האמיתית באמצעות המשיח שעליו ניבא ישעיהו בפרק נ"ג. קטע זה אינו מתאר תרנגול, אלא אדם הסובל למען עוונותינו, איש כאוב וידוע חולי:

ישעיהו נ"ג, ד'–ו'

הזהות האלוקית של המשיח

משיח זה אינו אנושי גרידא אלא אלוקי, כפי שמתגלה בפסוקים רבים בכתבי הקודש. בתהילים ק"י, אנו קוראים על שיחה בתוך האלוקות:

"נְאֻם יְהוָה לַאדֹנִי, שֵׁב לִימִינִי עַד־אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ." (תהילים ק"י, א')

ה"יְהוָה" הראשון מתייחס לה' האב, וה"אֲדֹנִי" השני מתייחס למשיח, בן ה'. באופן דומה, תהילים מ"ה, ז'-ח' פונה למשיח ישירות כאל:

"כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד; שֵׁבֶט מִישֹׁר, שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ. אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע; עַל־כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ." (תהילים מ"ה, ז'–ח')

אפילו בבראשית אנו מקבלים רמז על ריבוי אלוקי זה: "וַיהוָה הִמְטִיר עַל־סְדֹם וְעַל־עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהוָה מִן־הַשָּׁמָיִם." (בראשית י"ט, כ"ד).

התחליפים לא יועילו

המשיח הוא הפתרון האמיתי היחידי והנצחי שסיפק ה׳ לסליחת חטאים. מנהגים פולחניים לא יוכלו להשיג כפרה אמיתית. קורבן תרנגול וכנות חרטתו של האדם אינם יכולים לכפר על עוונות ביום הכיפורים. לעומת זאת, המחילה תושג אך ורק באמצעות הביטחון במשיח ישוע ובמה שהשיג עבורנו. כפי שישעיהו ממשיך:

ישעיהו נ"ג, י'-י"ב

תקוות המחילה האמיתית

יום הכיפורים קרב ובא, אם מצפונכם מייסר אתכם על חטאיכם ואתם יודעים שאתם נידונים לכף חובה על הפרת מצוות ה', ישנה נחמה אמיתית. אם תבטחו בישוע המשיח, יסלחו לכם חטאיכם, כי את עוונותינו הוא נשא על הצלב במקומנו, ובצדקתו נצדקנו איתו. זו ההחלפה האמיתית שתרנגול לא יוכל להגשים, והיא נעלה לאין שיעור ממה שחרטה אנושית לבדה יכולה להשיג.

חרטה אמיתית, תשובה כנה מחטא, אכן תפרוץ אם באמת תאמינו בישוע. אך זו לא תהיה רק פעם בשנה עבור עוונות כלפי אחרים, אלא הכרה עמוקה ואישית בצורך שלכם בחסד האל. זוהי חזרה בתשובה מחטא באמונה, בחסד ה', אל המשיח עצמו – זה שכתבי הקודש מכריזים עליו כעל העבד הסובל הנושא עוון רבים.