חג הפסח הוא זמן מצוין להתעמק במשמעותם של מועדי ישראל.

באופן טבעי אנו חושבים על המסורת ועל הפן החברתי והמשפחתי של חג הפסח - על רשימת האורחים לסדר, על החברים וקרובי המשפחה שנפגוש אחרי הרבה זמן שלא התראינו, על המסורת הלאומית ועל המאכלים הטעימים שנכין.

למרבה הצער, הפן הרוחני של החג החשוב הזה אינו זוכה לתשומת לב מספקת. אנו מזמינים אתכם לחשוב ולגלות מחדש, מהי חשיבות חג הפסח לאור המשיח. 

סיפור נס חג הפסח

אם נחשוב על חג הפסח רק בהקשר הניצחון של העברים על המצרים, נפספס את המסר החשוב ביותר של החג הזה - המשיח היה עתיד לבוא מישראל ולהושיע את העולם.

הקב״ה גאל את עמו מארץ מצרים, שם הם היו עבדים. הוא עשה זאת כדי להביא אותם לארץ כנען, הארץ שהבטיח לאברהם ולצאצאיו. אברהם הבין, שההבטחה של הקב״ה לא הייתה רק כדי שתהיה לו אדמה למחייה.

כאשר ניתנה לו האפשרות לבחור, הוא בחר בארץ כנען (האדמה הפחות פורייה), בניגוד לאחיינו לוט, שבחר בסדום ועמורה (בראשית פרק יג׳ פס׳ ז׳-יג׳). 

החלטה זו מעידה על כך, שאברהם היה אדם רוחני ושהוא חיפש נחלה שמימית.

הקב״ה כרת ברית עם אברהם, כדי להושיע את עמו באמצעות זרעו של אברהם, שהוא המשיח. הנחש, שהוא השטן, יושמד ע״י זרעה של האישה (בראשית פרק ג׳ פס׳ טו׳): שהוא המשיח. משיח זה, שישמיד את הנחש, הוא גם מלך ישראל, אשר ״אֹיְבָיו, עָפָר יְלַחֵכוּ.״ (תהילים פרק עב׳ פס׳ ט׳).

כאשר הקב״ה אמר אל אברהם

בראשית פרק כב׳ פס׳ יח׳

מיהו בעצם זרעו? זרעו הוא המשיח אשר יהיה צאצא של אברהם. יעקב ניבא שהמשיח יבוא מבנו יהודה (בראשית פרק מט׳ פס׳ י׳).

בעוד שפרעה הוקיר את יוסף, נינו של אברהם, קם לשלטון פרעה אחר ״אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף.״ (שמות פרק א׳ פס׳ ח׳). הוא התעלל בעברים. כאשר ראה משה את סבלותם, הוא קם להרוג את המצרי שהכה את אחיו העברים. 

באמצעות השגחתו העליונה מינה הקב"ה את משה רבנו להיות נסיך מצרים, אשר לא לחינם מחזיק בחרב. קנאה קדושה פרצה במשה רבנו, בדיוק כמו בפנחס. משה רבנו האמין שהמשיח יבוא מישראל. 

למעשה, האופן הקיצוני בו העברים דוכאו במצרים מעיד על התקפה ישירה על ׳זרעה של האישה׳, אשר הקב״ה הבטיח שיכניע את השטן בספר בראשית.

זמן מה לאחר מקרה זה אנו קוראים על כך שהקב״ה קורא למשה רבנו להוציא את העברים ממצרים. לאחר שפרעה לא הקשיב לאזהרות של משה רבנו ולא נכנע גם אחרי תשע המכות, הגיעה המכה האחרונה והקשה ביותר, מכת בכורות - כל הבכורות במצרים מתו חוץ מאלה שהיו מכוסים בדם השה.

הצורך בפסח רוחני

אותו ה׳ אשר פעל למען הצדק במצרים, דורש את הצדק גם מכל נפש אדם. המצפון שלנו מעיד על יום הדין הקרב ובא. אנו יודעים שרוחנו תישפט ע״י הקב״ה. גופינו יקומו, חלקם לכבוד וחלקם לכיליון (קהלת פרק ג׳ פס׳ כ׳-כא׳, דניאל פרק יב׳ פס׳ ב׳). רק אדם שלא הולך בדרכי חוכמה אומר בליבו שאין ה׳ (תהילים מזמור יד׳ פס׳ א׳).

מצפוננו אומר לנו שלא שמרנו את תורת הקב״ה כפי שהיא מתוארת בעשרת הדברות. למשל, גם אם לא רצחנו אדם פיזית, רצחנו אותו בכך ששנאנו אותו בסתר ליבנו. אולי לא נאפנו בפועל, אבל נאפנו כאשר הסתכלנו על גבר או אישה בתאווה בליבנו. כפי שכתוב בתהילים מזמור מד׳ פס׳ כב׳: ״ הֲלֹא אֱלֹהִים, יַחֲקָר-זֹאת: כִּי-הוּא יֹדֵעַ, תַּעֲלֻמוֹת לֵב.״

כמו המצרים המרושעים, גם אנחנו נעמוד מול זעם הקב״ה, אם לא ניתן לדמו של שה הפסח לכסות אותנו ולכפר על חטאינו. אנו קוראים על המשיח בספר ישעיהו נג׳ פס׳ ד׳-ה׳: אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֺנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא-לָנוּ.״

המשיח מת, ובמותו הוא ריפא אותנו, משום שהוא הכפרה על חטאינו (הראשונה ליוחנן ב׳ פס׳ 2).

מותו של המשיח כיפר על החטא באופן שדמם של שוורים, עזים וכבשים לעולם לא יוכל לכפר. זאת, משום שהמשיח הוא מושלם ונצחי, שהרי הוא ה׳. הוא חסר פגמים ומומים ברוחו, משום שהוא מעולם לא חטא. שה הפסח היה חסר מומים ופגמים רק מבחינה חיצונית (שמות פרק יב׳ פס׳ ה׳).

מיהו שה הפסח האמיתי?

ישוע מנצרת היה מזרע אברהם אבינו ודוד המלך. הוא המשיח המובטח. ישוע המשיח עצמו גם נידון למוות בחג הפסח אך הוא קם לתחייה ביום השלישי, והוכיח את כוחו ואת ניצחונו על החטא והמוות. המשיח הוא ״השה שנשחט״ (ישעיהו נג׳ פס׳ ז׳). הוא שה הפסח אשר נשחט עבורנו, על מנת שנחיה. באגרת הראשונה אל הקורינתים פרק ה׳ פס׳ 7 כתוב:

אגרת הראשונה אל הקורינתים פרק ה׳ פס׳ 7

הקב״ה חשב על ישוע בזמן הפסח הראשון משום שהוא עצמו שה הפסח, יותר מכל שה אחר. ישוע המשיח הוא שה הפסח שלנו, והוא מת עבור החוטאים: אלו הבוטחים בו באמת מכוסים בדמו המכפר.

כאשר יוחנן המטביל ראה את ישוע, הוא הצהיר: ״הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנֹּשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם׃״ (יוחנן פרק א׳ פס׳ 29). 

דבריו אלה של יוחנן המטביל מורים לנו להביט מעבר למסורות ולארוחת הפסח ולראות את המשמעות העיקרית של פסח - המוות והתקומה של המשיח היהודי, ישוע המשיח, אשר בא להושיע את עמו מחטאיהם (הבשורה ע״פ מתי פרק א׳ פס׳ 21).