מאז תקופת ההשכלה, דרך המחשבה היהודית נוטה יותר לרציונליזם. העם היהודי הצליח להתקיים תחת חברות חילוניות, תוך שאיפה לסלול גישות פוליטיות אלטרנטיביות לנצרות. 

די לנו בקריאת יצירותיו של פרנץ קפקא, כדי לחוש את הניכור של היהודי האירופאי הנאור, או את הביקורת התרבותית של תאודור אדורנו, כדי להרגיש בשונות של האינטליגנציה היהודית.

ואכן, יהודים רבים שגשגו בעולם הנאור שופע הרעיונות: מהקומוניסט קרל מרקס דרך המדען אלברט איינשטיין ועד להיסטוריון-הפילוסוף המודרני יובל נח הררי. האתאיסט ממוצא יהודי סם האריס נהנה גם הוא מהצלחה גדולה. אם כך, האם ייתכן, שהאינטלקטואל היהודי במערב פיתח את השקפותיו במקביל לנטישת דתו?

על מנת למצוא את התשובה נעיין בפילוסופיה של ברוך שפינוזה, אשר מצא דרך להסביר ליהודים ניסים תיאולוגיים באמצעות הרציונל. שפינוזה טען, שהניסים בתורה, כגון ׳שמש בגבעון דום׳ בספר יהושוע וחציית ים סוף בספר שמות, לא המחישו את כוחו העל-טבעי של הקב״ה, אלא שהקב״ה פועל בתוך גבולות ומגבלות הטבע כדי ליצור אירועים, אשר בני אדם מדמים אותם לניסים.

דעותיו של שפינוזה הם מעין ׳כרטיס יציאה׳ מגבולות היהדות החרדית והחסידית, אל מה שנחשב כביטוי מתחכם וחילוני יותר של יהדות הפרט. ואכן, יהודים רבים אינם מרגישים מחוברים כלל לאמונות אבותיהם, ולכן הם נאחזים בזהות היהודית-ישראלית הלאומית. יוסף ירושלמי מתאר באופן מדויק את שפינוזה כ"גיבור התרבות הגדול הראשון של היהדות החילונית-מודרנית".

במידה מסוימת שפינוזה גם הבין את ההתפעלות היהודית המודרנית מישוע, שהיא מוגבלת בגלל חוסר ההכרה במשיחיותו. דמות המשיח, כפי ששפינוזה מתאר אותו, קם לתחייה באופן רוחני, ובכך הופך שפינוזה לחלוץ בתחום התפיסה הליברלית עבור מבקרים כמו קארל בארת. במכתב שכתב להיינריך אולדנבורג טוען שפינוזה, שהקימה לתחייה של המשיח היא מטאפורה לכך שהמשיח ״בחייו ובמותו היווה דוגמה לקדושה מאין כמוה״.

זו הסיבה, שיהודים מודרניים מתנדנדים בין האמונה התלמודית או הקבליסטית, לפיה אין להכיר בישוע המשיח, בטענה שניסיו נעשו בדרך קסם, לבין הגישה היהודית פוסט-תקופת-ההשכלה, המביעה התפעלות מישוע, אך מתכחשת למשיחיותו וליכולתו לחולל ניסים. ואם זה לא מסובך מספיק, יהודים חילוניים מביעים סימפתיה רבה לאחיהם החרדים, ומצדיקים את עוינותם כלפי המשיח על בסיס עימותים חריפים בין נוצרים ליהודים במאות קודמות.

יתרה מזו, יהודים חילוניים רבים משתמשים בהסברים מדעיים, כדי להתעלם מהקב"ה, פחות לחשוב על עשרת הדברות ולהקהות את כוח המוסר של מצפונם, אשר לפיו הם עושים לעצמם דין וחשבון. כתוצאה מכך, ישראלים רבים רודפים אחר תאוות הדוניסטיות, הבאות לידי ביטוי בניאוף, במעשי סדום, בהתמכרויות לסמים וכדומה. אין זה סוד, שתל אביב היא בירת הקהילה הלהטב״ית במזרח התיכון.

כשאנו לוקחים את כל זה בחשבון, חשוב לא ליפול בפח הסוליפסיזם במרדף אחר האמת. כלומר, אל לנו להיאחז בעמדה מסוימת משום שאנחנו אוהבים את השפעתה עלינו או על הסובבים אותנו. בתהליך חקר האמת עלינו לצאת מגדרנו ולקחת את הראיות בחשבון, מבלי לפחד לאן הדבר עלול להוביל אותנו.

עובדה היא, שאנו חוטאים.

לאותו החטא, אשר גורם לבני האדם ליפול לתאווה, שנאה, שקר, גניבה, גידוף הדוקטרינה ושמו של הקב״ה, לחלל את השבת, לבוז לסמכות ולקנא, יש  גם השפעה על יכולתנו לחשוב ולהשתמש בשכל הישר. רק דברי הקב״ה בתורה יכולים להאיר את נשמתנו היכן ששכלנו החשוך גורם לנו לייאוש ואבדון, ורוח הקודש היא המאירה את אמת התורה.

עיוורונם של דתיים וחילוניים כאחד אינו מקרי, כי אם התגשמות נבואה עתיקה. משה רבנו ניבא בתורה, שסופו של עם ישראל להידרדר לאומללות:

דברים כ"ח פס׳ כ"ט

כדי למנוע אומללות זו, עלינו להבין שדברי הקודש לא רק מספקים לנו ארבע עדויות שונות, התואמות זו את זו, לתחייה של ישוע המשיח, אלא גם מראים לנו, שכל תלמידיו של ישוע ראו אותו לאחר מותו, ושהם עברו מהלך רוח של פחד אל אומץ כה עז, עד שהם היו מוכנים למות כקדושים מעונים. הלא הם לא היו נוהגים כך, אילו הם היו סתם מעמידים פנים. מכאן, שהתלמידים לא פעלו מתוך הזייה. לשם ההשוואה, נתבונן בתנועות היהודיות-משיחיות של בר כוכבא, שבתי צבי ומנחם מנדל שניאורסון. לאחר שבר כוכבא הובס במלחמה, כינה אותו רבי עקיבא ״בר כוזבה״.

שבתי צבי המיר את דתו לאיסלאם ושניאורסון מת מזקנה ומעולם לא נראה שוב. בעוד שחסידיו של צבי ושניאורסון פעלו כדי לשמר את התנועות באופן משמעותי, אף אחד מחסידי התנועות לא טען שמשיחם קם לתחייה מן המתים. כיצד אפילו היהודי החילוני, אשר דוחה את מעשי הניסים בתורה וטוען לחשיבה הגיונית, יכול להסביר את העובדה, שתלמידיו של ישוע מתו כמעונים קדושים, בעודם משוכנעים שישוע קם מן המתים, אם הם עצמם לא היו עדי ראייה לתקומתו?

טבעי הדבר, שכולם יתאבלו, אך הטענה שכל תלמידיו הזו, הרי היא עצמה הזויה. הרעיון, שכולם יקריבו את חייהם עד מוות למען שקר ידוע והזייה משותפת, מבלי שאחד מהם בסופו של דבר יישבר ויעזוב את ״הטירוף הזה״ - כשחושבים על זה, מדובר באבסורד. יתרה מזו, השליחים אשר מתו כקדושים מעונים בישרו על חזרה בתשובה, אמונה בשילוש הקדוש, וציות לדיבר התשיעי: "לא תענה ברעך עד שקר". אין ספק, שגברים בעלי הערכה כה גבוהה לאמת לא היו מתים עבור דבר שקר כה מובהק.

ההיגיון מפציר בנו להאמין בתחייתו של המשיח. יתרה מזו, המשיח מגשים בצורה מופלאה את הנבואות המקראיות העתיקות:

המשיח ייוולד בבית לחם (מיכה ה׳ פס׳ א׳), לשבט יהודה (בראשית מ"ט פס׳ י׳), ישלוט ככהן וכמלך (זכריה פרק ו׳), ככתוב בתהילים מזמור ק"י פס׳ ד׳ :״עַל-דִּבְרָתִי,  מַלְכִּי-צֶדֶק.״ (וזאת מבלי שהיה משושלת קודמת של כהנים), ימות בשנת 33 לספירה, לאחר הציווי לבנות מחדש את ירושלים תוך 490 שנים ממותו של המשיח, או תוך ״שָׁבֻעִים שִׁבְעִים״ (ספר דניאל ט׳ פס׳ כ"ד-כ"ז), המשיח ימות על צלב כאשר ידקרו את רגליו ואת ידיו (תהילים מזמור כ"ב פס׳ י"ז), הוא ימות למען חטאי עמו (ישעיהו נ"ב פס׳ י"ג׳- נ"ג פס׳ י"ב), רבים לא יאמינו לו (ישעיהו נ"ג פס׳ א׳), הוא יידחה ע״י המנהיגים הדתיים של זמנו (תהילים מזמור קי"ח פס׳ כ"ב), יקום לתחייה (תהילים מזמור ט"ז פס׳ י׳), ובכך יהיה אור לא רק עבור ישראל, אלא גם עבור הגויים (ישעיהו מ"ט פס׳ ו׳).

אם כן, ההיסטוריה והנבואות מובילות אפילו את היהודי החילוני והנאור למסקנה הבלתי נמנעת, שישוע הוא המשיח, ולכן הוא שונא את כל תענוגות החילוניות המודרנית, כגון: סטיות מיניות, שחיתות ותאוות הבשר, בידור גס, מרד וכדומה.

די במסקנה הגיונית זו כדי לנער את היהודי האתאיסטי מתרדמתו, משום שהתפיסות החילוניות שלו מתנפצות לרסיסים. זו בדיוק הידיעה אשר אלה, המעדיפים לחיות חיי חטא ותאוותנות על פני חיים קדושים, מתנגדים ומתכחשים לה.

באיגרת אל העברים כתוב על משה:

האיגרת אל העברים י"א פס׳ 24-26

כלומר, משה רבנו הוא מנהיג גדול בישראל, וישוע המשיח גדול ממנו ( דברים י"ח פס׳ ט"ו-י"ז).

מכאן, אין זה כוח ההיגיון, אשר מחזיק את היהודי החילוני קשור בשלשלאות להשקפת העולם חסרת הקדושה שלו, כי אם אהבת בצע, אהבה למצרים (במובן הרוחני), אשר הוא מסרב לעזוב. בעוד שאבותיו עזבו את העבדות ביציאת מצרים, הוא חזר לשם בליבו, באהבתו את המרד יותר מאשר את הצדקה. 

באופן כללי, מסורות טובות צריכות להמשיך לעבור מדור לדור, אך אין טעם להמשיך מסורת רעה זו. את הזהות היהדות השלמה ניתן יהיה למצוא כאשר יהודים יוותרו על פילוסופיות שאבד עליהן הכלח,  לא רק של התלמוד והקבלה, אלא גם של תנועת ההשכלה, ולקבל את המשיח האמיתי, את ישוע המשיח מנצרת.