לבו המושחת של האדם

התורה מתארת את מצבו של האדם ביושר נוקב. לאחר חטא אדם הראשון, מכריז ה' "כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (בראשית ו', ה'). זו הסיבה למבול ממנו ניצל רק נח, שמצא חן בעיני ה'. הבעיה אינה חיצונית אלא פנימית: שכלו של האדם "הוחשך" כתוצאה מהחטא, דבר המשפיע על המחשבה, הרצון והאהבה של כל אנוש. גם לאחר המבול אישר הבורא: 

"כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח', כ"א).

הנביאים העמיקו אבחנה זו:

"עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא" (ירמיהו י"ז, ט').

על כן, עיוורון רוחני לאמת אינו דבר מפתיע. ישעיהו הנביא אף מצהיר כי לעיתים העיוורון הוא עונש משמים:

"טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (ישעיהו מ"ד, י"ח). ויתרה מזו: "הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע, פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ" (ישעיהו ו', י').

השאלה אינה רק "מדוע ישראל לא ראו?", אלא מה גורם לעיוורון הרוחני הטבוע בלב האדם, ומה ניבא ה' שיקרה לעיני העם?

תכלית התורה: לחשוף את הצורך במשיח הגואל

כאשר ניתנה התורה בסיני, מטרתה הייתה להראות לעם כי עבודת ה' דורשת התמסרות מוחלטת:

דברים ו', ה'

אך התורה עצמה מלמדת שאין בשר ודם שיכול לעמוד בסטנדרט הזה באופן מושלם. התורה קדושה – אך אנו לא. תפקיד המצוות הוא גם להוכיח לאדם את חוסר יכולתו לקיימן במלואן ולהביאו לכמוה למשיח, היחיד שיכול להגשים את רצון ה' בשלמות.

הנביאים תיארו את המשיח בבהירות מדהימה:

• מקום הולדתו: בית לחם אפרתה (מיכה ה', א').
• לידתו: "הנה העלמה הרה ויולדת בן" (ישעיהו ז', י"ד).
• יסוריו ומותו: "כשה לטבח יובל... והוא חטא רבים נשא" (ישעיהו נ"ב-נ"ג).
• דקירתו: "כארי ידיי ורגליי" (תהלים כ"ב, י"ז).
• תחייתו: "כי לא תעזוב נפשי לשאול" (תהלים ט"ז, י').
• זהותו: אל גיבור, אביעד, שמוצאותיו מקדם מימי עולם (ישעיהו ט', ה'; מיכה ה', א').
• זמנו: הופעתו לפני חורבן בית שני (דניאל ט', כ"ד-כ"ז).

"אבן מאסו הבונים": דחייה שנחזתה מראש

באחד ממזמורי התהלים המוכרים ביותר, הנאמרים בכל חג ב"הלל", מופיעה נבואה מפתיעה:

תהלים קי"ח, כ"ב

כאשר מחברים זאת לדברי ישעיהו על הלב האטום, אנו מבינים מדוע חכמי ישראל החמיצו את המשיח. הכתוב הזהיר מראש: דווקא ה"בונים" – אלו האמונים על בניין התורה וההלכה – הם שימאסו באבן הראשה. הדחייה הזו אינה הוכחה נגד ישוע, אלא הוכחה לכך שהוא המשיח שעליו דיברו הנביאים.ֿ

לא חידה שכלית, אלא מפגש אישי

נבואות התנ"ך אינן רק תשבץ לוגי של התאמת אירועים. ישוע לא רק "התאים לתיאור", הוא דרש באופן שפילח את לבבות השומעים: 

מרקוס א', 15

מנהיגים רבים שנאו אותו על תוכחתו ועל הניסים שחולל, ואף טענו כי כוחו מגיע מהסטרא אחרא, מהשטן (מרקוס ג', 22). זו לא הייתה "טעות בהבנת הראיות", אלא דחייה מכוונת של הבשורה.

ישוע חושף את צפונות הלב

כאשר שאל אותו עשיר אחד כיצד יזכה לחיי עולם וטען כי שמר את כל המצוות, ענה לו ישוע:

"אם ברצונך להיות שלם, לך מכור את רכושך ותן לעניים... ובוא ולך אחרי" (מתי י"ט, 21). האיש הלך משם עצוב, כי רכושו היה יקר לו יותר מאלוהיו. ישוע חשף את השחיתות המסתתרת גם בלב ה"צדיק".

גם לנקדימון, מרבני התקופה, הסביר ישוע כי ״מבלי שיוולד האדם מלמעלה (מהרוח - התחדשות רוחנית) , לא יוכל לראות את מלכות השמים״. כשנקדימון תמה "איך ייתכן הדבר?", השיב לו ישוע:

"אתה מורה בישראל ואינך יודע זאת?" (יוחנן ג', 9-10). הבעיה אינה אינטלקטואלית, אלא רוחנית.

ענווה מול גאווה: מה ה' דורש מאיתנו?

רבים מאבותינו טעו לחשוב – וממשיכים לחשוב – כי מעשיהם הטובים ודקדוקי המצוות הם שיקנו להם זכות לפני ה'. אך ישוע לימד במושגים של ענווה ונכות רוח.

במשל המפורסם על הפרוש והמוכס (לוקס י"ח), הפרוש התגאה בצדקתו ובצומותיו, בעוד המוכס (הנתפס כחוטא) רק הכה על חטאו ואמר: "אלוהים, רחם נא עליי החוטא". ישוע הכריז כי דווקא המוכס העניו הוא שיצא מוצדק.

הבשורה: מה שאין ביכולתנו לעשות, אלוהים יכול.

בכוחות עצמנו, אף אחד מאיתנו – יהודי או גוי – אינו יכול לראות את המשיח באמת. אך ישוע נותן תקווה:

"מה שנבצר מבני אדם, אפשרי הוא לאלוהים" (לוקס י"ח, 27).

הבשורה הטובה היא זו: אם תבוא אל משיח ישראל, ישוע המשיח, מתוך אמונה, חרטה על החטא והתמסרות מוחלטת אליו – אלוהים יעניק לך חיים חדשים. הוא יפקח את עיניך מעיוורון החטא ויגלה לך את מה שלא ניתן ללמוד רק מתוך דפי הספרים.

בוא עוד היום אל זה שנחזה בתורה, הוכרז על ידי הנביאים, נדחה על ידי הבונים והועלה למרומים על ידי אלוהים. בוא אל משיח ישראל וחיה.